אינני מכירה איש מכל אנשי הביטחון שהצליחו להשתלט על חוטפי האוטובוס בקו 300, ואינני מבינה מה עשה קצין בכיר מאוד כל-כך קרוב לאוטובוס החטוף. אני מבינה רק זאת: גורמי הביטחון, כפי שנוהגים לומר, קיבלו מידע שעל אוטובוס מלא נוסעים השתלטו מחבלים, והם דוהרים איתו אל הבלתי נודע, אי שם בכביש תל-אביב-אשקלון-עזה. אין מידע נוסף.
אני מתארת לעצמי, שכמו לכולנו, גם לאותם אנשי ביטחון קורות האוטובוס בכביש החוף מכים בתאי המוח חזק חזק. הנה עוד טרגדיה נוראה עומדת להתרחש, וחייבים לעשות הכל כדי למנוע אותה.
במצבים כאלה אין שליטה על המתרחש. הכל נעשה בחושך. הכל מתרחש מהר. ובתוך קבוצת אנשי הביטחון שמצליחה להשתלט על האוטובוס, נמצא חייל המרגיש אחריות אישית לכל אחד מן הנוסעים והחטופים. הוא "במקרה" גם קצין צנחנים ראשי, תת-אלוף, שעל-פי ההיגיון, אסור לו להיות כל-כך קרוב לאירוע. אבל בארץ הקטנה שלנו אין חוקים. עושים הכל כדי להציל – ומצילים. מלבד מי שכבר נפגע או נהרג. והחייל הזה מחזיק בידיו שניים מן החוטפים, כשאין הוא יודע אם הספיקו למקש את האוטובוס. וכאן נקודת המוות, ומחוגי השעון רצים בטירוף. אם היה אחד המחבלים מכה את הקצין הבכיר באקדח או בסכין או ברימון – היו נישאים הספדים ומושמעות מילים יפות על הקרבה עצמית למופת. אבל אני בטוחה שאת הקצין הזה לא עניין גורלו האישי, אלא גורל כולם. והוא נהג כפי שנוהגים בשדה הקרב, שהמוות שם קרוב קרוב.
מי יבוא ויאמר למי כיצד לנהוג במצבים כאלה?