טוב. שתהיה לנו הקפאה נעימה. בימים לוהטים שכאלה, נעים מאוד לחשוב על קוביות קרח בתוך משקה מרווה ומרענן. אז זהו. לחשוב ולדמיין שאנחנו בסך הכל מים זורמים שהוכנסו לתוך קוביות ריקות מפלסטיק שהוכנסו לתא המקפיא. לעצור את הזרימה הרעשנית והבלתי פוסקת. הלוא אי אפשר כל הזמן לזרום כמו ירדן. אנחנו לא ירדן.
אנחנו בסך הכל עם קטן הנתון באינפלאציה ענקית, הדוהרת ושוברת שיאים. מה עוד שלירדן יש כנרת. לנו אין ולכנרת יש כל-כך הרבה קופצים, שבכל שנה, בעיקר בקיץ, מאיימים עלינו ועליה כל מיני מומחים שהנה היא בעצמה יורדת כבר אל מתחת לקו העוני, אל מתחת לקו האדום.
ואנחנו? – ממה יש לנו לזרום ולאן?
קראתי בעיתונים שהממשלה ישבה עשרים וארבע שעות נון-סטופ כדי להחליט ולקבוע את כל המהלכים הכלכליים האחרונים. ובזמן הזה ממש, ישב שם טוב לוי גם כן נון-סטופ יותר מעשרים וארבע שעות כדי להכין את העיבודים המוסיקליים לתקליט החדש שאני מכינה. שאלתי אותו, למה ברגע האחרון? והוא ענה לי, כי את כל הזמן מחליפה ומשנה שירים. ואני לא יכול לעבוד ולחשוב על שינויים. את צריכה להחליט. את לא ממשלה, והנגנים שלי הם לא מודעי. נסים, פת, דוד לוי… אצלי אקורד זה אקורד וצליל זה צליל. לא מתחכמים אצלי. ואני צריך לבוא לאולפן ההקלטות מוכן.
טוב, אז מה עניין שם טוב לוי לעניין הממשלה?… עניין פשוט. סיגריות. שם טוב אומר, שבלי סיגריות זה רע מאוד ועוד מעט יתחילו ההפגנות והבלגאן ואללה יודע מה.
– הפגנות על מה?
– על הבלגאן.
– איזה בלגאן?
– את יודעת מה זה להיות היום משפחה עם ילדים? ארבעה או חמישה?
– אני יודעת – אני אומרת לו – אנחנו תשעה אחים ואחיות במשפחה.
– באמת?! וואללה, אני משתגע – הוא אומר – ואת עוד שרה?!
– לא רק אני, כל האחים שלי. עם הבנים והנכדים והנינים.
– אז שתהיה הקפאה נעימה – אומר שם טוב – רק חבל שאין סיגריות.