כשדפדפתי ביומני העבודה של בצלאל אלוני, נתקלתי ברשומה קצרה על הופעה של עפרה בירושלים ב- 05.12.1987, בדיוק בתקופה שבה יצא האלבום "שירי מולדת ג'".

מאחורי השורה היבשה הזו ביומן הסתתר סיפור חד-פעמי ששיתפה איתי אוריין אלבו:

היא הייתה אז ילדה שחגגה בת מצווה, ונסעה להופעה יחד עם אמה ודודתה, ורד שטרנהיים. עפרה חילקה לקהל גלויות חתומות, אך אוריין לא הצליחה להשיג אחת והתאכזבה. אמה עודדה אותה לכתוב שלט: יש לי בת מצווה ואני רוצה להצטלם עם עפרה. מרוב בושה היא לא העזה להרים אותו – אז אמה הניפה את השלט בגאווה מול הבמה.

ההופעה הסתיימה, ועפרה כבר ירדה מהבמה.

אבל אז קרה הנס: עפרה חזרה לבמה, ניגשה למיקרופון ואמרה שיש בקהל ילדה שחוגגת בת מצווה והיא מזמינה אותה לעלות.

ההתרגשות הייתה עצומה. עפרה שרה את "חי", חיבקה, נישקה, ובתמונות רואים את אוריין אוחזת בחזה מפחד להתעלף מגודל הרגע.

באותם ימים אביה שהה בחו"ל והבטיח לה לאורך השנים שבבת המצווה שלה היא תפגוש את עפרה. כשהלכה לישון באותו לילה, היא סירבה לשטוף את סימן הנשיקה של עפרה מהלחי. כך הלכה למחרת לבית הספר, וחיכתה עד שאביה יחזור בשעות אחר הצהריים – כדי להראות לו שההבטחה התקיימה במלואה.

עשרות שנים חלפו מאז. השלט ההוא שמור אצלה עד היום, יחד עם הצעיף האדום שעפרה נגעה בו, והתמונות שמנציחות לב של ילדה, ולב ענק של זמרת שלא ויתרה על אף מעריצה.