המושג "סמבוסק" במחזה אינו מתייחס רק למאפה המזרחי המוכר, אלא משמש כביטוי לאדם אוויל – כזה שעושה כל מה שמבקשים ממנו ואינו משתמש בשכלו. בצלאל אלוני בחר בכינוי זה כדי לשקף את דמותו של "העם המטומטם", המולך שולל אחרי הבטחות ורודות של פוליטיקאים לפני הבחירות, ונזנח מיד לאחריהן. המחזה הציג סאטירה חריפה על הממסד המפלגתי המנצל את דלי העם.
המחזה נבנה סביב דמויות המייצגות את הפער בין השלטון לשכונה. בצלאל אלוני עצמו גילם בהצגה את תפקיד עסקן המפלגה הציני שיש לו הכל – מכסף ודירה ועד אחזקת פילגש – בעודו מתפלל לאלוהים שישמור על המפלגה בשלטון וישאיר את האנשים "מטומטמים". מולו ניצבה הפרופסור, המייצגת את האקדמיה המנותקת המנסה לחקור את "האיש הפשוט" דרך סקרים ושאלונים.
עד לאותו ערב גורלי, עפרה חזה המשיכה לקבל תפקידים משניים ביותר, אך הקפידה להגיע לכל החזרות. ביום שלישי, ה-1 במאי 1973, שלוש שעות בלבד לפני הצגת הבכורה החגיגית ב"צוותא", הודיע השחקן הראשי (מיקי) כי הוא חולה והולך לביתו. בצלאל, שהכיר בכישרונה הייחודי של עפרה וביכולתה לקלוט כל ניואנס בחזרות, שלח להביא אותה מיד מהשכונה.
עפרה הגיעה לתיאטרון עם נעלי בית ושמלה של אמה, ועלתה לבמה ללא חזרות מוקדמות לתפקיד הראשי. בכישרון נדיר היא הצליחה להסב את התפקיד בזמן אמת מזכר לנקבה וכבשה את הקהל. רגע זה סימן את הפיכתה משחקנית רקע לכוכבת המרכזית של הסדנה, כשהיא מוכיחה שהיא יודעת לא רק את הטקסט שלה, אלא את כל התפקידים כולם.
לצד עפרה חזה, שלקחה על עצמה את התפקיד המרכזי באותו ערב, עמדו חברי הסדנה שהרכיבו את ה"גוש" השכונתי:
ברוך עינב: בתפקיד סמבוסק (ברוך).
אתי חבני: בתפקיד הפרופסור.
רפי אמינוף, יאיר אבימאיר ומיכאל סינואני: בתפקיד אנשי השכונה.
מיכאל טביב: על המוסיקה והלחנים.
במרכז המחזה עומדות שתי דמויות המייצגות את כוחות הממסד המנסים "ללמוד" או "לנהל" את השכונה:
דידיטי (העסקן): עסקן מפלגתי ציני שמתפלל לאלוהים שייתן לו כוח "לעבוד שוב על האנשים, כדי שימשיכו להיות מטומטמים וישאירו את המפלגה בשלטון". הוא משתמש בכסף מזומן ככלי לשחד את התושבים ולהשתיק את זעמם.
הפרופסור (אתי וולפוביץ'): אקדמאית המגיעה לערוך סקר דעת קהל על "האיש הפשוט ברחוב". היא מייצגת את הניתוק המתנשא, כשהיא שואלת את תושבי השכונה אם הם רשומים בלשכת הסעד או במשטרה רק בשל חזותם.
מול הממסד ניצבת חבורת השכונה, ובראשה סמבוסק (ברוך). סמבוסק הוא הקול המפוכח והכואב של המציאות החברתית. הוא מבין היטב את השיטה: "עושים אותנו בכוח לעניים בשביל שהראש יהיה עמוס ולא יחשוב כמו אשכנזי". יחד איתו נמצאים רפי, עובד תברואה; יאיר, חייל במילואים; ומיכאל, המנסים כולם לשרוד במציאות של אינפלציה דוהרת ופער סוציאלי עמוק.
המחזה מגיע לשיאו הסוריאליסטי כאשר דידיטי מצליח לשכנע את החבר'ה לתרום את כל רכושם למען "המצב הביטחוני המוחמר". בזה אחר זה הם פושטים את בגדיהם ותורמים אותם לשק של העסקן, עד שהם נותרים בתחתונים בלבד. בתמורה, הם מקבלים "אגרות מלווה" חסרות ערך, שדידיטי ממליץ להשתמש בהן כנייר טואלט בשל המחסור הצפוי בנייר. רגע זה ממחיש את הניצול של הפטריוטיות השכונתית על ידי הממסד.
✱ "איידישע מאמע": שיר המבטא את הניסיון של תושבי השכונה "ללמוד יידיש" כדי שיוכלו לדבר בשפה שהשלטון מבין, תוך זעקה על כך שבתיהם וילדיהם הרוסים.
✱ "פלאי פלאים": שיר סאטירי על הניצול הפוליטי של המדע והדת לטובת מצע המפלגות.
✱ "שדות ונשיקות": שיר סיום המתרפק על ארץ ישראל היפה של פעם, אל מול המציאות של "שיכונים אדם בודד" והתחושה שמשהו בדרך אבד.