בשנת 1999, לאחר הפרידה המקצועית המכוננת מבצלאל אלוני, יצאה עפרה חזה לדרך עצמאית ומסקרנת שהולידה את אלבומה האחרון, שנותר כגניזה מוזיקלית מרגשת. כדי לשמור על פרטיות מוחלטת הרחק מעיני הברנז'ה, בחרה חזה להקליט את הסקיצות דווקא בחדר הנעורים הצנוע של המפיק הצעיר רן אביב בפתח תקווה. שם, בסביבה אינטימית ונטולת גינונים, היא התגלתה בשיא יצירתיותה – כותבת, מלחינה ומגבשת רעיונות מוזיקליים שחרגו מהקו המוכר של "אמצע הדרך". העבודה בסטודיו הביתי אפשרה לה חופש אמנותי נדיר, שבו יצרה שירים אישיים מאוד המשלבים בין עולמה המשפחתי לחיפוש אחר סאונד מקורי ונועז.

שמונת השירים שהוקלטו באותה תקופה נשאו גוון מיסטי ושורשי, כשהם משלבים טקסטים מהמקורות לצד לחנים שנצצו בעוצמתם. כשהשמיעה עפרה את החומרים בלונדון למפיקים בינלאומיים ולראשי חברות תקליטים ענקיות כמו EMI ו-Universal, התגובות היו נלהבות באופן יוצא דופן; המומחים זיהו בהם איכות "שורשית" המזכירה את הצלחותיה הגדולות ביותר וניבאו לה פריצה בינלאומית מחודשת.

למרבה הכאב, דווקא כשעמדה על סף ההקלטות הסופיות בינואר 2000, הכריעה אותה מחלתה. האלבום שמעולם לא הושלם נותר עדות עוצמתית וחשופה לרוחה היצירתית של אמנית שלא הפסיקה להתפתח ולחפש משמעות עד רגעיה האחרונים.
(עיצוב עטיפת האלבום: אביחי אפשטיין)