דומה שהכל מתרחש לפי תסריט קבוע: נערה נעדרת, כעבור זמן נמצאת גופתה, המשטרה חוקרת, הציבור בפחדים. לדאבון ליבנו – הסיפור שיגרתי מפני שבתקופה האחרונה הנעדרים והנעדרות ממלאים את טורי החדשות, ונדמה שעם שלם חי בחרדה כל העדרות כזאת. כל אחד מאיתנו מרגיש קרבה יתרה לנעדרת, לנעדר, להוריו, למשפחתו. וכשמגלים גופה מושחתת אי-שם, האגרוף מתקמץ מזעם.
אותה נערה בת 17 וחצי מירושלים, אשר נמצאה לאחר היעדרות של חמישה שבועות, אמרה באדישות: "אלוהים שומר עליי וגורלי בידו… אני לא פחדתי, והלוואי שהיה קורה לי משהו…"
כל-כך אין לה טעם בחייה הצעירים.
ומפני שהיא אחת הבודדות בתסריט הקבוע הזה שחזרה משם, אנחנו יודעים שהיא רצתה להזיק לעצמה כנקמה בהוריה.
מסתבר שהיא ביחסים טובים רק עם סבתה. אינה מוצאת שפה משותפת עם אבא ואמא. נערה בתקופה הקשה של גיל ההתבגרות אינה מוצאת פינה חמה בביתה או מילה חמה מהוריה. אני בטוחה שיש לה בבית מכל טוב: שטיחים, טלוויזיה צבעונית, תנור חימום, וידאו, ארוחות חמות וקבועות, מערכת סטריאופונית (כתבו שאביה נהג באגד), אבל בתוך כל זה אין לה בית חם.
איני מנסה לדון אותה. אני מנסה ללמוד מצב שבו נערה מחפשת לנפשה טיפת חום ברחובות הקרים בין זרים, עם כל הסכנות, נערה אשר הקשר ההגיוני היחיד המקשר אותה אל המציאות, אל המפלט – הוא צלצול יומי אל סבתה, כדי לדווח לה על מצבה ועל הקורות אותה.
שיקולה של זו האחרונה לא לשתף בעניין את הורי הילדה ואת המשטרה למרות המהומה ולמרות הפרסומים בעיתונות ובטלוויזיה, הוא חלק חשוב בבעיה הזאת של בית חם.
אך נפש סבתה ונכדה מי ידע?!…
ומה היה לה לנערה בפגישתה הראשונה עם הוריה בתחנת המשטרה? – הם לא נישקו אותה, והיא לא הראתה סימני שמחה.
בנסיעה מחוץ לעיר בצהרי יום אספתי טרמפיסטית חיילת. שיחתנו נסבה על כותרות העיתון שהיה מונח על מושב המכונית.
- מה דעתך עליה? – אני שואלת.
- שום דבר – היא עונה.
- כל כך למה?
- כי אני מסכימה איתה.
- את היית עושה להורייך משהו דומה?
הטרמפיסטית הצעירה אינה מהססת. אינה מגמגמת, וכמו מן המותן היא יורה תשובה בפשטות: - לא משהו דומה, אבל לפעמים צריך להסביר להם משהו בדרך הקשה.
- תשמעי – אני שומעת את עצמי אומרת לה פתאום מילים של מטיפה בשער – לא כל דרך היא דרך, ולפעמים הדרך רצופה ברוצחים ובאנסים. צריך קצת סבלנות…
- סבלנות למה?!?! – היא מתפרצת לתוך דבריי בחוסר נימוס מובהק.
אני מגבירה את הרדיו בעוצמה רבה וסוגרת אותו. דממה. היא מבקשת לרדת, כי הגענו למחוז חפצה. מבקשת סליחה על ההתפרצות. אני מרגיעה אותה בחיוך, ואומרת שלא נורא והעיקר הבריאות. לפני שהיא סוגרת את דלת המכונית, היא לוחשת לי בשקט: - בית חם… בית חם… ילדה רוצה רק בית חם…