כמה דקות לאחר השעה עשר בלילה עלתה עפרה עם אחותה, שולי, בצלאל, הטייס, ד.ר (קצין בדרגת סרן, שבמקצועו משמש כטייס קרב), מכונאי נלווה, שהצטרף ברגע האחרון, ודני מוסקו, המפקד והמנצח של תזמורת חיל-האוויר, על מטוס ה"ססנה" בחזרה הביתה. התזמורת עצמה נסעה באוטובוס צפונה. "בדרך דיברנו – על ההופעה, איך היה, על אפשרות להופעות נוספות בחייל, וכו' וכו'", מספר הטייס.
"לאחר שהמראנו הגיע הטייס לגובה של 3000 רגל", סיפר בצלאל. "אחר-כך שמעתי את הטייס אומר במכשיר הקשר שהוא יורד לגובה 2000, בגלל הערפל. לקח כמה שניות ופתאום עשינו סלטות על הקרקע. המטוס נמחץ. אחר-כך הייתה הייתה מן דממה כזו מפחידה ומבהילה".
"פתאום, בלי שום סימן מוקדם, אנחנו מרגישים מן בום אדיר, כמו בהתנגשות של מכונית", מספר הטייס. "לא תפסנו מה קרה, משום שלפני כן בכלל לא הרגשנו שהמטוס מאבד גובה. אחרי הבום המטוס קפץ כמו כדור פינג-פונג כמה פעמים, עשה סלטה קדימה והתהפך, ואז השתרר שקט. כל הסיפור הזה ארך בסך הכל שתי שניות".
"לאחר עשר דקות של טיסה הרגשתי את עצמי פתאום על האדמה, והכל הפוך", סיפרה עפרה. "מזל שאני ואחותי היינו קשורות. בצלאל התיר לי את החגורות, והוא ואחותי גררו אותי מהחלון ומשכו אותי בכוח מהמטוס".
בשעה 22.40 אבד הקשר עם המטוס, והיה חשש לגורל הנוסעים ואנשי הצוות. כעבור שעה קלה הבינו בחיל האוויר, כי אירעה תקלה למטוס, ועלתה אפשרות כי התרסק, או שנחת נחיתת אונס לאורך נתיב הטיסה המתוכנן. מיד הוזנקו מסוקים רבים של חיל האוויר, ובהם מטוסי "הרקולס", שהאירו בפצצות תאורה אזורים נרחבים בנתיב המשוער של המטוס – באזור בית קמה וצפון הנגב, למרות הלילה הסוער והגשום, העננים והערפל. במקביל, הוזנקו כוחות קרקע שהתפרסו על פני שטחים נרחבים במאמץ למצוא סימן כל שהוא שיוביל לגילויו של המטוס. הכוחות שהוזנקו היו מסוקים, אמבולנסים, ג'יפי סיור, כלי רכב כבדים וחיילים רבים.
"כל הלילה עמדנו שם בקור, בגשם, בתוך הבוץ", מספרת עפרה. "עד שהבנו שמנסים לאתר אותנו. ראינו פצצות תאורה, אבל לא יכולנו לסמן חזרה, מפני שלא היו לנו פנסים או גפרורים".
כל פיקוד הדרום הוקפץ לאתר את המטוס של "עפרל'ה שלנו". הערפל, הגשם והבוץ לא מנעו מהכוחות הגדולים להיכנס גם לשטחים הקשים, במטרה לאתר את המטוס ונוסעיו. בכמה מהג'יפים זמזמו בלחש את שיריה של עפרה.
"מצאנו את עצמנו עומדים במקום שומם, בקור אימים, בגשם שוטף, ברוח חזקה, שקועים עמוק בבוץ", מספר הטייס. "כשהרמת את הרגל היא בקושי זזה, הייתה דבוקה לגושים. מסביב היה ערפל כבד, ולא היה לנו מושג איפה אנחנו. לא יכולנו לראות יותר ממטר מסביב, ולא היה לנו שום כיוון ללכת אליו".
הטייס כל הזמן התנצל. הוא הרגיש מאוד לא נוח. היה נרגש. "עמדנו וחיכינו אולי שעה, עד שהתחלנו לשמוע מסוקים מרחוק, ולראות בשטח פצצות תאורה", הוא מספר. "רק כשהאירו לנו פצצות התאורה התחלנו לטפס על הסלעים, וחיפשנו דרך להגיע למקום כלשהו", מספרת עפרה. "בערך בשלוש בבוקר, כשכל השטח כבר היה מואר מפצצות תאורה, גילינו מבנה מבטון ומצאנו מחסה. עד אז, פשוט עמדנו שם והרגליים קפאו לנו".
"החלטנו ללכת לשם, מדשדשים בקושי בבוץ, והתברר לנו שהמבנה נטוש", מספר הטייס. "ניסינו לפרוץ את הדלת ולא יכולנו, אז נשארנו עומדים מתחת למן גגון קטן, שאומנם לא הגן עלינו מפני הקור והרוח, אבל לפחות נתן לנו קצת הגנה מהגשם".
"המסוקים עזבו בסביבות ארבע בבוקר", מספרת עפרה, "ואנחנו חיכינו במקום הזה עד חמש בבוקר. ארבע שעות ארוכות, בקור מקפיא".
כל העת הזו דאג הטייס שכל הגברים, ארבעה במספר, יסוככו במעגל על עפרה ושולי, כדי לשמור על חום גופן. במהלך ההליכה, כמעט מבלי ששמה לב, החלה עפרה לשיר את שירה "הכאב הזה". אחר-כך החלה לשיר: "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים יכול להציל אותו".
"אני זוכרת שהטייס סיפר לי, שעד לאותו לילה הוא לא האמין באלוהים. מאותו לילה הוא כבר לא יכול היה להתחמק מזה", סיפרה עפרה.
מערכות העיתונים כבר התכוננו להכין כותרות ענק על האסון. קצינים הגיעו לבית משפחות חזה ואלוני, והודיעו שהם כנראה כבר מחפשים רק גופות, שכן אין סיכוי להינצל מהתרסקות מטוס. גם לשר הביטחון, יצחק רבין, נמסרה הודעה שכנראה מחפשים שש גופות.
עפרה נעלה נעלי עקב ולאחותה נתנה את המגפיים השחורות ששימשו אותה בהופעה. "חיכינו שיאיר השחר, ובערך בשש הורה לנו הטייס להתחיל ללכת", סיפרה עפרה. "מרחוק ראינו אורות, פנסי מכוניות. הלכנו לכיוון הכביש. עברו שם מכוניות של פועלים, בדרך לעבודה. עצרנו מכונית של שני פועלים ערבים, פז'ו 504 סטיישן, והנוסעים היו בהלם, לא הבינו מאיפה נחתנו עליהם. הסיעו אותנו בכיוון באר שבע, אולם ירדנו בדרך, משום שהם חששו להתקרב לבסיס צבאי".
"הם לקחו אותנו לדהריה, מרחק של עשר דקות נסיעה, אולי פחות", מספר הטייס. "התחלנו ללכת בשולי הכפר הזה, ובאותה שעה התחילו כל הפעולים לצאת לעבודה. עמדו שם אוטובוסים ומוניות בשורה. ואנחנו, אחרי לילה שלם בבוץ ובגשם, נראינו מכורבלים ורטובים בערך כמו כל אחד מהפועלים האלה".
"צעדנו ברגל כשני קילומטרים עד לבסיס צבאי", מספרת עפרה. החבורה הגיעה לבסיס ליד הכפר הערבי דהרייה, אותו בסיס בו התרכזו כוחות הצבא המחפשים. "כל הארץ מחפשת אתכם", קיבל את פניהם האלוף אהוד ברק. באותה עת רכנו קצינים בכירים רבים מול המפות: זה ינוע לפה, זה לשם, איגוף מימין, איגוף משמאל. "שאלתי אותם: 'תגידו, אתם מחפשים במקרה מטוס שנפל? אז זה אנחנו, אנחנו פה'", מספר הטייס. "הם היו בהלם. 'חיפשנו גוויות', הם אמרו לנו".