קורות חיים

פרק א': ביננו, אני ילדה

בת-שבע חזה נולדה ביום שלישי, כ"ה בחשון התשי"ח, 19 בנובמבר 1957, כבת הזקונים מבין שבע הבנות ושני הבנים של יפת ושושנה חזה, אחות ליהודה הבכור, נוגה, אתי, רחל, ירדנה, זהבה, שולי ויאיר. אמה הייתה עקרת בית, ואביה – פועל בעיריית תל-אביב, עד שפרש לגמלאות. הוריה עלו לארץ מתימן בשנת 1944, "עם הכמיהה הכי גדולה להגיע לארץ ציון ירושלים", לדבריה. בתימן היה יפת פועל באונייה. באחד הימים ישב במסעדה בעאדן, ושם אמרה לו אחת העובדות, כי יש לה אחות רווקה. "תביאי אותה לפה, ונתחתן", אמר יפת. מיד הביאו את שושנה בת שלומית אבדר על חמור, והשניים נישאו, מבלי שהכירו.
בשנת 1944 החליטו בני הזוג חזה לעלות לישראל. הם הפליגו בספינה עד מצרים, ומשם, ברכבת, הגיעו לישראל. אחרי תקופת התאקלמות קצרה בעתלית, חיפה וחדרה עברו בני הזוג לשכונת התקווה בתל-אביב.
"כשאמא הרתה אותי, הייתה לה בטן זעירה ועגלגלה גם בחודשי ההיריון האחרונים. כשחשה שהיגיע זמנה ללדת, היא מיהרה, כמובן, לבית החולים. הרופא העיף מבט בבטן הקטנה, ולא יכול היה להאמין שהיגיע זמנה ללדת. הוא שילח אותה אפוא הביתה, אבל אמא, שהייתה מיילדת בתימן, ידעה טוב יותר. היא התיישבה על אלונקה בפרוזדור בית היולדות, וככה באתי לעולם. הוריי החליטו לקרוא לי בת-שבע, שכן הייתי הבת השביעית במשפחתנו. ואכן, בתעודת הלידה נרשמתי כבת-שבע. אבל השם לא מצא חן בעיני אחיותיי הגדולות. הן דרשו שאקרא עפרה. הוריי 'נכנעו' ללחץ – ומאז אני עפרה". בגיל 6 החליפה עפרה את השם באופן רשמי, במשרד הפנים. "שם המשפחה – חזה – נגזר משמו של הכפר בתימן שבו התגוררו הוריי. שם הכפר אל חז, ומשפחתנו הייתה המשפחה היהודית היחידה שחיה בו".
"היא הייתה האור של הבית", מספרת שולי, אחותה של עפרה. "היא הייתה תינוקת מדהימה, מאוד יפה. היינו ישנות יחד, ולכן אנחנו כל-כך קשורות יח

"הייתה לי ילדות משגעת. הייתי בת הזקונים – התשיעית שבילדי המשפחה – וכולם פינקו אותי. אבא, אמא, אחיי הבוגרים וששת אחיותיי. בכלל, המשפחה שלי נהדרת – אוהבים אחד את השני, מפרגנים אחד לשני, מלוכדים ונמצאים הרבה יחד".

"הייתי ילדה רזה מאוד, שיער קצר, ביישנית. אבל בדבר אחד הייתי עקבית כל הזמן – רציתי להיות זמרת".
"הבית הוא, כמובן, מקור תאוות השירה שלי. הכל בא מאמא, שהייתה זמרת חינות מבוקשת, ושרה בכל מיני אירועים תימניים של מכרים בארץ. משעלו הוריי ארצה והתיישבו בשכונת התקווה, התפתח נוהג קבוע: כל מוצאי – שבת הייתה אמא מתיישבת עם טמבור על המרפסת, וכל השכנים והמכרים היו באים ומקשיבים. אמא הייתה שרה שירים מקוריים מתימן, וכולם היו יושבים סביבה מוקסמים, שרים, אוכלים ג'עלה ושותים קפה. הנוהג הזה נמשך שנים רבות. נוסיף לכך את השירים ששרה אמא יומיום כמעט במטבח, ליד הכיריים, בזמן הכביסה, בשטיפת הרצפה. שלא לדבר על ערבי החג והשבתות. וזאת התשובה על איך, כמעט בלי להרגיש, חדרה המוסיקה אל תוך דמינו.
"אמא מספרת שכשהייתי בוכה, בינקותי, היא לא הייתה ממהרת לבוא ולהרגיע אותי. 'רציתי שהגרון שלה ייפתח', היא אומרת. ואומנם, הגרון נפתח, וכך, מהיום שאני זוכרת את עצמי אני שרה. שרה כל הזמן – בתחילה בסתר, בחדרי חדרים, באמבטיה. עומדת מול הראי ושרה. מקשיבה לרדיו ושרה – מחקה זמרים. התחלתי לאסוף תמלילי שירים, מילאתי מחברות שלימות. האהובה עליי מכל הזמרים הייתה אסתר עופרים

"עפרה כל הזמן שרה", מספרת שולי. "אם זה שרה על-יד המראה, אם לוקחת כיתה עם כיסאות ושולחנות, ומדברת אליהם ושרה אליהם. פתאום שמעתי את עפרה שרה שיר עם כוכבים ושמיים, שיר שאני לא מכירה ולא שמעתי. אני אומרת לה: 'עפרה, מה את שרה?', והיא אומרת לי: 'זה שיר שלי, אני חיברתי אותו לבד'".
"היא הייתה משגעת אותי שהיא רוצה להיות זמרת", מספרת שולי. "'שולי, בואי תבחני אותי'. אז אמרתי לה: 'טוב, תעמדי'. היא הייתה נעמדת, אני הייתי הקהל שלה כמובן, וכשהייתה גומרת לשיר, אז היא הייתה עושה לי מן חיוך כזה. 'נו, איך אני, שולי?'. אמרתי לה: 'את גדולה, אנחנו נעשה הכל שתהיי זמרת', והייתי מחבקת ומנשקת אותה

עפרה למדה בבית הספר "עוזיאל" בשכונת התקווה". "'גילו' אותי בבית-הספר. הייתה לנו מקהלה קטנה, ואני הייתי הסולנית. השיר של התקופה היה 'ירושלים של זהב'. את התיבה האחרונה של הסיום – 'הלא לכל שירייך אני כינור, כינור' – הייתי מושכת ארוך: 'כינווווור', בקול הדק שהיה לי אז, וכולם היו מתלהבים".
"חנות התקליטים שלי ושל האחים שלי הייתה במרכז שכונת התקווה", מספר המפיק אשר ראובני. "בדרך מבית-הספר עפרה הייתה מתגנבת ואומרת: 'בבקשה, בבקשה, תן לי לשמוע את אסתר עופרים'. היא הייתה עוצמת את העיניים, ושומעת את השיר, יונקת את השיר אליה".
שולי זוכרת כיצד הפצירה בה עפרה להעלות אותה על הבמה בערב כישרונות צעירים שהנחתה רבקה מיכאלי בשכונת התקווה. "אני רוצה לעלות לשיר", דרשה הקטנה, אבל התור היה כבר גדול, ואחרים תפסו את מקומה.

בערך בגיל 11 וחצי החלה עפרה לקחת חלק במקהלה של מנשה לב-רן. היא הייתה אז בכיתה ו', נסעה כל שבוע אל העיר הגדולה, לבית ברגר. כשהייתה עפרה בת 12 וחצי, בקיץ 1971, הסכימה לשיר בחתונה של חברים, ואז שמע אותה לראשונה משה ערוסי, שהיה חבר בסדנת תיאטרון שכונת התקווה. בצלאל אלוני, בחור צעיר כבן 29, שהחל את דרכו ככותב וכמחזאי, היה האיש שניהל את הסדנא. זה קרה אחרי ששום תיאטרון ממוסד לא הסכים להעלות מחזה מחאה פרי עטו בשם "פרחים מפלסטיק", והוא החליט לארגן קבוצת שחקנים משלו, ולהעלות את המחזה באופן עצמאי. "הרעיון היה להעלות הצגות מחאה עם שחקנים מהשכונה, ובדרך זו להביא לדיון וליבון את בעיות היומיום שלהם", מספר בצלאל

בצלאל נולד בפתח-תקווה למשפחה בת עשרה ילדים. שלושה נפטרו. כשבצלאל היה תינוק, עזבו ההורים את פתח-תקווה לטובת שכונת התקווה. שלושה מאחיו היו כדורגלנים מצטיינים בבני יהודה. "ההשכלה שלי ברובה מהרחוב", מספר בצלאל. לאחר שהשתחרר משירות סדיר בתותחנים, היה בצלאל למדריך חבורות רחוב, וכן מדריך לדרמה. "שאיפה לעלות על הבמה תמיד הייתה לי", מספר בצלאל. "לפני גיוסי, בגיל 15, הגשתי ברדיו תוכניות לעולי תימן. הייתי ילד פלא. הגשתי תסכיתים ושיחקתי בתיאטראות שונים". באותה תקופה פרסם בצלאל גם ספרים משיריו.
בשכונת רמות ישראל גיבש בצלאל חוג דרמטי שנקרא "סדנא", שנתן ביטוי לבעיות שהטרידו את נוער המצוקה. "בהצגה הראשונה שהעלינו באו מפקחים מהעירייה, ונזפו בי: 'אנחנו משלמים לך כדי שתעלה הצגות לפורים ופסח, ולא חומר כזה!'".
כעשר שנים לאחר מכן הקימו אורנה פורת וחיים שירן, במסגרת פרוייקט של השניים להקמת תיאטראות בפרברים, את "סדנת תיאטרון שכונת התקווה". זמן קצר לאחר הקמת הסדנא נסע שירן לצרפת, וגם פורת עזבה את הסדנא. בצלאל החליף את השניים והחל לנהל את הסדנא. הסדנא הייתה מסגרת עצמאית, בלתי נתמכת. "אז היינו, עוגניה, אשתי, ואני זוג צעיר עם בן קטן וחמוד, ואם היו צריכים כסף בסדנא, הוצאתי מארנקי הפרטי

"משה הגיטריסט אמר לי: 'מיכאל, יש פה ילדה מתוקה ששרה יפה מאוד'", מספר מיכאל סינואני, חבר אחר בסדנא. "אמרתי: 'בבקשה'. אני לא אשכח את הפעם הראשונה, שהיא פתחה את הפה ושרה 'שחרחורת'. עברה לכולנו צמרמורת בגוף. אמרתי לבצלאל: 'שמע, יש לנו ילדה מתוקה בשכונה, שרה חבל על הזמן'. אמר לי: 'תביא אותה'".

עפרה טענה בזמנו, שכלל לא ידעה על קיום הסדנא, שבימיה הראשונים קיימה את רוב החזרות שלה במרתף ביתו של בצלאל. מיכאל סינואני הציע לעפרה להצטרף לסדנא, והיא היססה, אבל השתכנעה לבסוף ללכת לפגישה בביתו של בצלאל. פגישה ששינתה את חיי שניהם.
"באתי אל בצלאל הביתה, והיות שלא היה הרבה מקום אצלו, ישבנו במטבח", שחזרה עפרה.
"אישתי, עוגניה, ואני היינו באמצע ארוחת הצוהריים, כשהגיעה אלינו למטבח ילדה בת 12 וחצי, לבושה בתלבושת אחידה של חטיבת הביניים", מספר בצלאל.
"כן, מה את יודעת לעשות?", שאל בצלאל את הילדה הקטנה, הרזה, עם זנב הסוס, שבאה אליו.
"לשיר", אמרה עפרה. "בבקשה", ענה בצלאל.

באותה תקופה הערצתי את עדנה לב", מספרת עפרה. "התחלתי לשיר לו את 'אם תשוב'". אבל בצלאל עצר אותה. "יש לך קול יפה מאוד, אבל אל תנסי לחקות את עדנה לב. תשירי בסגנון הטבעי שלך", אמר בצלאל.
"לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה ממני, אבל שרתי", מספרת עפרה.

"הקול שלה עשה לי משהו, עשה לי צמרמורת", נזכר בצלאל. ואכן, הוא פסק מיד: "בואי לחזרות!". הצטרפותה לסדנא של עפרה היה בעצם הדבר שפתח לפניה את הדרך הארוכה – לבמה.
כשקיבלה עפרה את הזדמנות חייה מבצלאל, הייתה זו שולי ששכנעה את הורים לתת לה להיות זמרת. "נלחמתי כדי שההורים יתנו לה לשיר. הם הסכימו בתנאי אחד: 'אם היא תשיר, את חייבת להתלוות אליה ולשמור עליה'. היא הייתה בסך הכל בת 12. אמא שמרה על התינוקות שלי, ואני נסעתי עם עפרה לכל הופעה. תמיד איתה. ההורים שלי מאוד אהבו שעפרה שרה, אבל הייתה בעיה של ימי שישי. אז כדי שלא ידעו בהתחלה שהיא שרה בימי שישי, הייתי מפלחת אותה לבית שלי, שתשמור על הילדים שלי, כי אני צריכה לצאת".
גם אחרי שהתקבלה לסדנא, עפרה העבירה יותר מחצי שנה בתפקידים מינימליים. הופעתה הראשונה על במה הייתה במחזה "פרחים מפלסטיק". עפרה הייתה רק שחקנית מחליפה, וכל תפקידה הסתכם בשתי המילים "שטיח אדום".
"בהצגה הראשונה נתתי לה לומר רק שתי מילים", מספר בצלאל. "בהצגה השנייה היא הייתה מחליפה של מחליפה, ולכן לא השתתפה".
עד שהתערב הגורל.

שחקן מרכזי בסדנא החליט לנטוש אותה דווקא בערב בכורה חגיגית באולם "צוותא" בתל-אביב של מחזה בשם "סמבוסק, מתי הבחירות?". "זה היה בחור בשם מיקי, שהיה בדרן מוכשר, אבל עם אישיות לא ממש יציבה", מספר בצלאל. "ארבע שעות לפני הבכורה הוא התקשר אליי, אמר לי: 'אני עוזב את הסדנא', וטרק את הטלפון. עפרה הייתה יושבת באותה תקופה בכל החזרות, והיא הכירה את כל התפקידים. אמרתי לאישתי, עוגניה: 'תתקשרי מהר לעפרה ותזעיקי אותה לצוותא'. והיא הגיעה. היא הביאה מהבית נעלי בית וחלוק של אמא שלה, עלתה על הבמה והצליחה, בלי חזרות, להעביר את התפקיד מזכר לנקבה. היא כבשה את הקהל".
"עפרה הייתה בת זקונים להורים שכבר אז היו מבוגרים, תימנים מסורתיים מהדור הישן, שלא היתה להם הרבה שפה משותפת איתה בענייני יומיום", מספר בצלאל. "כל האחים והאחיות שלה כבר היו מחוץ לבית, חוץ מאח אחד, יאיר, שבאותה תקופה לא ממש הסתדר איתה. מריבות כאלה של אחים, כמו בכל משפחה. בעצם, לא היה לה עם מי לדבר בבית. אני הייתי מגיע לשם בערב, מוציא אותה מהמיטה לחזרות או להופעות, ואומר להורים שלה: 'אל תדאגו, אני אשמור עליה'. בשלב מסויים היא פשוט עברה בפועל לגור אצלי, והיה לה חדר משלה אצלינו".

"עפרה הפליאה אותי ביכולת ההסתגלות שלה לתנאים הקרביים, עם כל הטלטולים, החום, החול ומנות הקרב", מספר בצלאל. "היא הפתיעה בבגרות שגילתה שם, בייחוד כששימחה קשוחים כאלה עם 'פלאפלים' על הכתפיים".
חברי הסדנא הקליטו את שירי המחזה, ובהם שיר הסולו של עפרה, 'געגועים', בתקליט הראשון שיצא לסדנא, "אהבה ראשונה", בשנת 1974.
השיר הושמע ברדיו, והקריין שהיציג אותו בפינת השירים החדשים במצעד הפזמונים אמר: "את 'געגועים' תשיר עפרה חָזֶה".
"חָזֶה? חָזֶה? למה הם עושים לי את זה?".
"לא נורא", הרגיע אותה בצלאל. "הם עוד ילמדו לומר את שמך כהלכה".
ואומנם כך היה: זמן קצר אחר-כך הגיע השיר למקום הראשון במצעד הפזמונים.
"אני זוכרת את עצמי כתלמידה די טובה בחטיבת הביניים ב"עירוני י"ג"", מספרת עפרה. "אהבתי במיוחד את המחנכת שלי, המורה ברכה. היא לימדה היסטוריה וגיאוגרפיה". בערך באותה תקופה הייתה עפרה חברה ב"נוער העובד והלומד" בשכונת התקווה. בכיתה י' עברה ללמוד בבית-ספר תיכון "עירוני ח'", בשכונת התקווה. אך הלימודים בתיכון היו מתנגשים תמיד עם פעילות הסדנא, ועפרה הבינה שצריך לבחור. "כתלמידה בבית ספר דתי, זה לא יכול היה ללכת יחד עם הקריירה שלי", מספרת עפרה. היא נטשה את בית-הספר ועברה ללימודים בתיכון העיוני "משלב", שבו השלימה בגרות אקסטרנית. "היה לי קשה לשלב הופעות ולימודים", מספרת עפרה. "הייתי לומדת לבגרות בנסיעות הארוכות להופעות. למעשה, את כל בחינות הבגרות שלי עברתי עם בצלאל. הוא עזר לי להתכונן. אני זוכרת שבדרכים היינו מנקדים שלטים לקראת הבחינה שלי בלשון"

"בצלאל היה נותן לנו כסף, והיינו יוצאות למחרת לבזבז אותו בתחנה המרכזית", מספרת זהבה טובים, חברה אחרת בסדנא. "אם היינו קונות בגד, אז עפרה הייתה אומרת למוכר: 'תן לי הנחה, בבקשה, בבקשה, קוראים לי עפרה חזה, תזכור, אני אהיה זמרת', ולפעמים זה היה עובד".
"כשהייתה בת 14", מספר אביהו מדינה, שהלחין כמה משירי הסדנא, "הודיעה לי לפתע שהיא פורשת מפעילות אומנותית, וכי לא תשוב יותר לשחק ולשיר". "הוריי הפסיקו את השתתפותי בסדנא, בגלל שלא נהנו מקצב הלימודים שלי", אמרה עפרה. "לא הסכמתי עם החלטתה זו, ועשיתי כמעט הכל לשכנעה לחזור בה", מספר מדינה. "הלחנתי לה את השיר 'געגועים', שיר הסולו הראשון שלה. הבטחתי כי אשמור עליה ואלווה את חזרתה לבמה. רק שתשוב. לאחר מסע שכנועים ארוך – הסכימה לחזור אל הבמה". בצלאל גם הוא שיכנע את ההורים שהיא בידיים טובות, ודאג שלימודיה ישתלבו עם הופעותיה. "אחרי כל הצגה אני ממהר להסיע את עפרה הביתה, כדי שתוכל להשכים ללימודים", סיפר אז בצלאל.
"מלחמת יום כיפור קטעה את המרוץ של אותה הצגת מחאה", נזכר בצלאל. "מייד יצאנו בהצגה חדשה, 'אהבה ראשונה', שהוקדשה לסיפורי עלייתם של יהודי תימן לארץ. עפרה, עם הלהיט 'געגועים', הייתה לכוכבת שלנו".
יחד עם הסדנא ירדה עפרה להופעות בסיני במלחמת יום כיפור. "הרגשתי שאנו תורמים תרומה חשובה למוראל של החיילים", אמרה עפרה. "כל הופעה בפניהם הייתה חוויה. הם שאלו אותי אם אני בת 18 או 20, ואמרו שאני כאילו מביאה להם את הבית. כמה פעמים היינו קרובים להפצצות. גם הופענו במקומות 'מדולגים', שעברו מצד לצד, כשקסדות על ראשינו. באמצע הופעה מול קנטרה היינו עדים להפלת מטוס מצרי. לאחר הפסקה חידשנו את ההופעה, כאילו כלום לא קרה".

בשנת 1974 השתתפה עפרה ב"פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח", שהיה מתקיים מדי שנה. התחרות הייתה מתקיימת מספר פעמים, והזוכה נבחר לפי שקלול התוצאות. עפרה זכתה בתחרות במקום השלישי. "לראשונה בחיי הופעתי בשידור בטלוויזיה, ועוד חי. איזו התרגשות זו הייתה. בצלאל קנה לי שמלה פרחונית שחורה, והמצחיק הוא, שעדיין הייתי כל-כך טירונית בכל, עד ששכחתי אפילו להכין נעליים להופעה, וברגע האחרון נאלצתי לקחת מאמא את קבקבי העץ שלה", סיפרה עפרה.
זה היה מהיר מאוד, פשוט מאוד, וזה מה שעשה את כל השינוי", משחזר בצלאל. "אחרי שעפרה זכתה בפסטיבל הזמר האחים שלה רצו שהיא תתחיל לעשות חלטורות, חתונות, אירועים. אני אמרתי לה כבר אז: 'את צריכה להחליט, או הסדנא או חלטורות'. היא החליטה שהיא נשארת בסדנא, ומאותו יום היא קשרה את גורלה בגורלי". עפרה למדה פיתוח קול, ריקוד ותנועה, וכמובן, עוד ועוד הופעות לפני קהל.
"כל החיים שאפתי להיות זמרת, והנה עכשיו זה קורה לי. זה היה שוק, זה היה מדהים, ואני הייתי בעננים", אומרת עפרה.

שלושה תקליטים אריכי נגן הקליטה עפרה במסגרת הסדנא. "עשינו מחאה בדרך תרבותית בתיאטרון, שבעצם, תיאטרון הבית שלנו היה ב'צוותא', אבל גם הופענו בקיבוצים, בתי ספר תיכוניים, אוניברסיטאות. אז עוד לא הבנתי את אופי סדנת התקווה, שקבע מייסדה ומנהלה, בצלאל אלוני. הצגות עם אופי של מחאה תרבותית. לא הבנתי כי הייתי ילדה. בשכונה נולדתי, גדלתי והתחנכתי. לא הכרתי מציאות אחרת. אבל עם הזמן, ואחרי חמש ההפקות בהן השתתפתי כשחקנית-זמרת, 'פרחים מפלסטיק', 'חשוד תמיד חשוד', 'סמבוסק, מתי הבחירות?', 'וחוץ מזה הכל בסדר' ו'שיר השירים בשעשועים', ספגתי חומרים מסוג אחר, מעולם אחר, שעזרו לעצב את אישיותי ודרך מחשבתי. חומרים שלא קיבלתי בבית הספר. בעיות חברה, חינוך, פשע, מצוקה. וזה היה הבית ספר הכי טוב שלי בחיים, שבע שנים. וללא תמיכה של משרד החינוך או עריית תל-אביב. פשוט השיגעון הפרטי של בצלאל לעשות תיאטרון, לעשות מחאה בדרך תרבותית.

"בגלל התיאטרון צצו בכל מיני מקומות תיאטראות למיניהם, אבל בשום מקום לא היה תיאטרון כמו שאצלנו, כי אנחנו היינו החלוצים ועם כל הנשמה. חברי הסדנא היו מבני השכונה, לא מפורסמים, לא מקצוענים, מבוגרים, אני הייתי הקטנה ביותר בתיאטרון. מרגע המפגש עם התיאטרון ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, וזה בא בצורה מאוד טבעית. למדתי שם, התפתחתי, גדלתי".

לאט לאט החלו תפקידיה של עפרה בהופעות ובתקליטי הסדנא לגדול יותר ויותר. "אני לא יכול להגיד שלא הייתה לי צביטה קטנה", מספר סינואני. "בכל זאת, באה פתאום איזו ילדה קטנה, נערה, אני כבר מוכר ומפורסם, והיא לוקחת לי את רוב השירים. ניגשת לבצלאל ושאלתי אותו: 'מה קורה כאן, בצלאל? עד עכשיו היינו מתחלקים חצי-חצי או אני קצת יותר'. הוא אמר: 'ככה אני רוצה'".
בשנת 1975 השתתפה עפרה יחד עם כל חברי הסדנא בפסטיבל הזמר עם השיר "פרשת דרכים", אך הם לא זכו במקום הראשון. בערך באותה תקופה מימן בצלאל לעפרה שיעורי נהיגה. בצלאל מתגאה, שעפרה זכתה ברישיון הנהיגה שלה "במכה ראשונה", לאחר עשרה שיעורי נהיגה.
בגיל 18 יצאה עפרה לארצות-הברית עם המופע "כאן ישראל", לצד זמרים נוספים, בסיור מחוף לחוף, מטעם משרד החוץ. שלושה חודשים חוללו שם הישראלים, "ואני הייתי השחורה היחידה, אך דווקא השירים התימניים ששרתי עמוק מהבטן עברו חזק מאוד".
למרות התהודה שעוררה פעילות הסדנא, הבין בצלאל שהעתיד האמיתי טמון בסולנית, ובהדרגה החל לסלול את דרכה של עפרה לקריירה עצמאית. באותה תקופה, אמצע שנות השבעים, מי שידע יותר טוב מכולם איך בונים לזמר קריירה היה אברהם (דשא) פשנל, המפיק האגדי של "הגשש החיוור"

"בצלאל התקשר אליי, ואמר שהוא מוכן להעלות הופעה של הסדנא רק בשבילי", מספר פשנל. "ההופעה ההיא הייתה באולם של קיבוץ שפיים. אני זוכר איך הגעתי לשם וראיתי בפעם הראשונה את עפרה על הבמה. הספיקה לי ההופעה האחת ההיא כדי לקלוט שמדובר בזמרת יוצאת מהכלל".
"כמעט עשור קודם לכן שיחקתי אצלו את הקדר, אביה של עליזה עזיקרי, בהצגה המוסיקלית 'נאסר-א-דין'", מספר בצלאל. "מהר מאוד קלטתי שאני בנוי יותר למאחורי הקלעים מאשר לבמה. הזמנתי את פשנל לחזרה הגנרלית של מופע 'שיר השירים בשעשועים' בשפיים. הוא התלהב מעפרה, לקח אותי הצידה ואמר: 'שמע, היא שווה מיליונים. בוא נעשה עסק'. קראתי לעפרה. היא לא הסכימה לחוזה של חמש שנים"
"היה לה מוסר עבודה שגם במושגים של היום וגם במושגים של אז נדיר היה למצוא", מספר פשנל. "היה ברור שמדובר בבחורה רצינית, שקיבלה חינוך טוב, שיודעת לעבוד. הקשר בינה ובין בצלאל היה דבר שטרם ראיתי כמוהו, וראיתי הרבה. המסירות שלו אליה, ומצד שני האמון שלה בו היו מדהימים". פשנל הודיע שהוא מעוניין, ולא ויתר על החוזה. "הוא שיחרר אותה מהחוזה ב'ישראדיסק', והם חתמו על חוזה לחמש שנים", מספר בצלאל.

אבל היה מכשול קטן – הצבא. בפברואר 1976 התגייסה עפרה לצבא. רבים אמרו לה שכדאי שתצהיר על היותה דתייה ולא תתגייס, אך עפרה סירבה. גם הוריה תמכו מאוד בשירותה הצבאי. "זו המדינה שלנו, וחובה להגן עליה", אומר אביה. עפרה טענה, שדווקא רצתה בלב שלם לתרום את חלקה למולדת, אבל הצבא גילה מה שהיא כינתה "קטנוניות, צרות עין ותרגילים מכוערים". אחרי שסיימה את הטירונות נשלחה עפרה, על סמך הרקע הבימתי שלה, לצוות הווי נח"ל, ומאוחר יותר גם ללהקת הסדנא הגייסית, אך לא מצאה בהן את מקומה. "לא נעשה שום ניסיון רציני לממש את הפוטנציאל שלי", שחזרה אחרי שחרורה. "קיבלתי מעבד ולהקת ליווי, ושלחו אותי לעשות חלטורות בחאקי. לשיר את אותם חומרים שהיו לי מתקופת הסדנא. לא חומר חדש, לא טיפול, לא טיפוח. תקופה מסוימת הסתובבתי בין המוצבים ולא הייתי מרוצה. הרגשתי שזו הופעה לא מקצועית. ידעתי שבשביל לעשות חלטורות יהיה לי מספיק זמן בשוק האזרחי, וביקשתי לעבור לתפקיד רגיל. שיבצו אותי כפקידה פלוגתית בסדנת שריון. אהבתי מאוד את החלק הזה של השירות. החיילים אהבו אותי. קיבלתי מהם יחס נהדר. בערבים הייתי נוסעת לתיאטרון ומשתתפת במופעי הסדנא". את שירותה הצבאי העבירה עפרה כשהיא מחיילת את המילואימניקים, ומשחררת אותם בתום שירותם. אחרי שנה בלבד במדים, שבמהלכה המשיכה כל הזמן להיות מעורבת בפעילות הסדנא, נענה הצבא לבקשתה של עפרה לקיצור שירות, כדי שיוכל להתאפשר לה לעבוד ולהרוויח כסף על מנת לעזור בפרנסת הוריה. אמה, שושנה, חלתה באותה תקופה, וקצינת ת"ש שנשלחה לבית המשפחה, השתכנעה שנוכחותה של עפרה בבית הכרחית

בצלאל, מצידו, החליט כבר סופית לעשות את מה שכינה מאוחר יותר "החלטת חייו": לעזוב את סדנת תיאטרון שכונת התקווה, ולהתמסר כולו לניהולה של עפרה. החלטה שבדיעבד שמה קץ לקיומה של הסדנא, שבלי האיש שהיה הרוח החיה בה לא שרדה לאורך זמן.

זה היה הפסד לחברה הישראלית", טען בצלאל לאחר שהסדנא נסגרה. "באתי למוסדות מוסמכים, הצעתי להם לקחת על עצמם את המשך ניהול הסדנא כפרוייקט שכבר היה מוכן עם יסודות בריאים. אף אחד לא רצה לקחת את זה. אני מבחינתי, עשיתי איתם שש הפקות. הרגשתי שמיציתי את כל היכולת שלי, שכבר אין לי מה לתרום להם. רציתי להשקיע את כולי בעפרה. בשלב מסוים הסדנא נהייתה קטנה עליה. בהתחלה הסדנא הייתה במה שבה השתמשתי כדי להעביר מסר מחאתי, אבל זה נהיה מבחינתי עפרה והסדנא. היא הפכה למוקד, לעניין המרכזי".
כחלק מהשינויים החדשים בחייה, החליטה עפרה על שינוי קוסמטי קטן. היא עברה ביוזמתה ניתוח פלסטי באפה. "זה היה ניתוחון, שעפרה ניגשה אליו כשהחלו להגיע פניות מסרטים. ד"ר שולמן, הרופא המנתח, אמר שאולי אין צורך לנתח, מאחר שפניה מושלמות", נזכר בצלאל. "בכל זאת הסיר לה גבשושית קטנה מהאף. ואם היא הייתה בעיניי יפה מלידה, היא נהייתה עוד יותר יפה".
הצעד המשמעותי הראשון של עפרה אחרי השחרור מהצבא ותחת שרביט הניהול של פשנל ובצלאל כמנהל אישי היה דווקא לחזור למסגרת של הרכב. באותם ימים פרשה ירדנה ארזי ברעש גדול משלישיית "שוקולד, מנטה, מסטיק", ולאה לופטין מיהרה לפרוש בעקבותיה. פשנל החליט ליצור הרכב חדש. לרותי הולצמן, היחידה ששרדה מההרכב המקורי, הוא צירף את ישראלה קריבושי, ותפקיד הצלע השלישית הופקד בידיה של עפרה. כדי להריץ את הבנות עם מינימום חשיפה ארצית, הוחלט על שישה שבועות של הופעות בסקנדינביה.
"כשפשנל אמר לי שהוא מחפש זמרת, לא ידעתי שהוא רוצה זמרת לשלישייה", אמרה עפרה בריאיון. "אבל כשהתבר לי במה מדובר הייתי מאושרת. זו עבודה קשה, אבל זה נותן לי הזדמנות לבצע חומרים שלא ביצעתי בעבר, ויהיו הופעות בחו"ל. זה בית-ספר מצוין". המציאות הייתה הרבה פחות ורודה. ההרכב החדש של "שוקולד, מנטה, מסטיק" השלים את ההופעות בסקנדינביה, אך התפרק עוד לפני שהקהל המקומי זכה לראות אותו. "כבר בנסיעה הרגשתי שזה לא זה", הסבירה עפרה שנתיים אחרי. "לכל אחת מאתנו היה ראש אחר. לא היה תיאום בינינו. הכל נעשה בצורה חפוזה מדי. התקשרתי מחו"ל לבצלאל ולפשנל ואמרתי להם שאני מרגישה סולנית, ובשום אופן לא יכולה להיות בלהקה. למזלי, הם גילו הבנה ואמרו לי: 'לא נורא, לא קרה כלום'. בסך-הכל זה היה ניסיון טוב".

פרק א': ביננו, אני ילדה

פרק ב': אמן לשירים ולחלומות

פרק ג': דלתי מרום לא ננעלו

פרק ד': היתה אחת והיא איננה