מופעים

סדנת תיאטרון שכונת התקווה

בצעירותה, מגיל 12, השתתפה עפרה ב"סדנת תיאטרון שכונת התקווה", קבוצת תושבי שכונת התקווה שהעלתה מחזות (תחילה מחזות מחאה, ואח"כ מחזות אחרים) מוסיקליים. לאורך השנים העלתה הסדנא 6 מופעים שונים:

פרחים מפלסטיק
1971

"פרחים מפלסטיק" דיברה על תחושות של בני ישראל השנייה – נערי פרברים ועיירות פיתוח – שכמוהם כפרחים סינתטיים, חסרי נשמה, בעיני "ישראל הראשונה". אחרי מרבית ההופעות היו חברי הסדנא יושבים להתווכח עם הקהל שלהם.

חשוד תמיד חשוד
אוקטובר 1972

"בעקבות ההצגות של 'פרחים מפלסטיק', ההצגה הראשונה של סדנת תיאטרון שכונת התקווה, באו אליי חבר'ה עבריינים מהשכונה, והציעו שנעלה את הבעיות שלהם על הבמה, בצורת הצגה", מספר בצלאל אלוני.

"חשוד תמיד חשוד" מייחד את הדיבור על אנשי העולם התחתון בשכונה ויחסיהם עם המשטרה. מי שנפל עליו פעם חשד והסתבך פעם בחייו עם החוק – סופו שהוא ייחשד שוב ושוב, כל פעם שיש פריצה כלשהי בעיר, כל פעם שנתפס מישהו עם מטען של סמים ומחפשים את שותפיו לפשע.

סיפורו של החשוד שהוא תמיד חשוד מתחיל בזה שאחד מהחבר'ה בשכונה מודיע, כי בחדשות סיפרו על שוד. "החשוד הנצחי" מתחיל לארוז את חפציו. למרות שאין לו כל קשר לשוד, הוא יודע שיבואו ישר אליו. מדובר בבחור שהסתבך לפני הגיוס, ו"ישב" שנתיים במקום מישהו אחר. הוא מחזר אחרי מישהו שייעץ לו, אבל נדחה בכל מקום. למרות הכל הוא מתגייס לצבא, ומתנדב לצנחנים. שם הכיר בחורה ממשפחה טובה, והתיידד עמה. כשהשתחרר חזר לשכונה, ושוב כל שוטר יכול לתת לו סטירה – ולניידת.

הידידה באה אליו הביתה, ונקלעת למצבו בו החבר שלה עומד עם תיק ביד, ומחכה שיבואו לעצור אותו. היא מתעקשת להישאר, למרות שהחבר'ה מזהירים אותה, שהיא עלולה להיכנס ל"מלאי של החשודים". היא מתחילה לשאול שאלות, ובמקום להשיב – הם מציגים לה את הסיפורים אחד-אחד, בצורת הצגות בתוך הצגה. הם מדגימים לה, למשל, שבכל עולם הפשע, הסרסורים הם הפושעים המוגנים ביותר על-ידי החוק, בו בזמן שהם המושחתים ביותר.

החבר'ה גם מדגימים לה כיצד עו"ד של נאשם בשוד יהלומים יורד לחייו של החשוד, כאילו לטובתו, ואפילו מגייס את משפחתו של החשוד, כדי שיספר את כל הידוע לו. החשוד מודה במעשה שלא עשה, על סמך הבטחתו של עורך דינו, שזה יביא להקלה בעונש ולהתחשבות מצד השופט. החשוד מאמין בסחר-מכר הזה, אבל במשפט הוא מוצא את עצמו עזוב וחשוף, וזרוק לכלא לתקופה ארוכה.

החבר'ה מדגימים לה כיצד מביאה המשטרה אנשים שילשינו זה על חברו וזה על שכנו, סיפורים מסמרי שיער על הווי בית הסוהר ועוד. בתום אחת ה"הצגות" האלה, באמת נכנסים השוטרים מהמדור המרכזי, להם "חיכה" החשוד כל ההצגה, ולוקחים אותו, בדיוק כמו שהדגימו החבר'ה, עם המכות וכל ה"תוספות".

סמבוסק, מתי הבחירות
1973

"מה אני אגיד לך? כסף יש לי. דירה יש לי. ג'וב – יש, ברוך השם. אחזקת רכב, החזקת טלפון, החזקת פילגש… רק שאחזיק מעמד. גם לילדים יש כבר כמעט הכל: השכלה אקדמאית, וילה לזוגות צעירים בכפר שמריהו, שתי עוזרות בית שהאישה לא תתלונן. הכל. מה אני אגיד לך, מה אגיד לך, הכל. רק תן לי כוח לעבוד שוב על האנשים, כדי שימשיכו להיות מטומטמים, ישאירו את המפלגה בשילטון, ושלא ייאלצו אותנו להמציא שיטה אחרת להמשיך להישאר בשילטון. והעיקר שימשיך להיות לי טוב, לא אכפת לי המדינה, העיקר שימשיך להיות לי טוב. אתה יודע איך טוב, כמו כל השנים. אלוהי הבחירות, הלוא אתה בחרתנו. הלוא אתה אוהב את הדמוקרטיה, את המחלה הזאת"…


זהו חלק מהקטע הפותח של "סמבוסק, מתי הבחירות?", מחזהו המאוד אקטואלי של בצלאל אלוני.

סמבוסק הוא מין מאפה מזרחי, מטוגן ואפוי עם בוטנים וצימוקים, או ממולא בבשר קצוץ. אולם אותו שם מאפה משמש כביטוי לאוויל אחד העושה כל מה שרוצים ממנו, ושאיננו מסוגל להשתמש בשכלו. בצלאל השתמש במושג זה, כדי להראות את העם המטומטם, שהכל עובדים עליו, משקרים לו, מבטיחים לפני הבחירות הבטחות ורודות, ולאחר מכן כשנבחרו מחדש – שוכחים שאי פעם דיברו עם אותם דלי העם שבחרו בהם.

המחזה מתאר אשה-פרופסור, העורכת סקר דעת קהל לפני הבחירות.תוך כדי כך, היא נפגשת עם טיפוסים שונים של פועלים בעלי משפחות מרובות ילדים, שכל אחד מהם מציג את עצמו כסמבוסק – כמטומטם, שהרי גם הוא אחד מעדר הבוחרים האנונימי. לעומתם, מופיע בצלאל אלוני הבמאי, שגם משחק בהצגה, כדידיטי עסקן המפלגה, שיש לו הכל. עתה הוא בא לצאן מרעיתו, כדי לטמטם אותו מחדש. הוא דורש למען המפלגה, למען המדינה – הכל. האנשים התמימים אפילו נותנים את מכנסיהם וחולצותיהם, אלא שבאותם מיסים שניתנו בזיעת אפם של העובדים, מקימים עוד שיכונים לאנשי פרוטקציה, דואגים עוד ועוד לבני העסקנים, ואילו העם הפשוט העובד בפרך, אינו זוכה אלא בפירורים עלובים.

בקטע טיפוסי אומרת האשה-פרופסור בשיחתה עם אחד הגיבורים – ברוך: "אתה רואה את עצמך… מיד תתקרר. תחלה ולא יהיה מקום בבית חולים. ובבית המצב קשה, מחנק, זבובים, רופא קופת החולים בישיבת מרכז, ולרופא פרטי אין לך כסף, ואתה משתעל ויורד דם, והשכן שלך ממול כל שני וחמישי בבית ההבראה בריביירה הצרפתית, בסאנט מוריץ שבשווייץ או בלונדון. הכלבלב שלו כל בוקר עם שתי מטפלות צמודות בטילו בוקר על שפת הים…".

אהבה ראשונה
יולי 1974

לאחר ארבע הפקות של הצגות,שאת כולן כתב וביים בצלאל אלוני, החליט הפעם המחבר לנדוד לשטח אחר – למחזה המוסיקלי, והקדיש אותו לאהבה הראשונה של התימנים, כלומר לסיפור עלייתם לארץ ישראל והתיישבותם של כמאתיים תימנים בכפר השילוח ליד ירושלים ב- 1882.

זו, כמובן, רק תחילת הסיפור המגיע עד לימינו אנו. כיאה לסדנת שכונת התקווה, לא מדובר בסיפור עלייה מתקתק. התימנים כאחיהם הביל"ויים פונים לברון דה-רוטשילד, כדי שיתמוך בהם כשם שהוא תומך באחיו יוצאי אירופה, אלא שבמחזה הם נוחלים מפח נפש בלבד.


"אהבה ראשונה" מעלה על הפרק גם את כיבוש העבודה העברית, ומציגה כיצד הביאו את התימנים אל האיכרים במושבות, העבידו אותם בפרך, ושילמו להם שכר רעב. לכן שייך גם הפזמון: "מי רוצה את הפתגם/ ועל פרוטה לחיות/ מי רוצה את הפתגם/ להיות או לא להיות/ לעבוד כמו חמור/ בשוק ובמשרד/ ובכדי לחיות מעט/ לפשוט גם את היד".


בחלק השני, לאחר ההפסקה, מעלים אנשי ישוב מפרוזדור ירושלים, זיכרונות מימי הצבא הבריטי, וקטע מתקופת מאורעות 1936-39, כשלימדו את אנשי המושב להשתמש ברובה. קטע הומוריסטי ומשעשע.


ההצגה מסתיימת בימינו אנו, בהתנגשות יום-יומית, כשהאם שמחה שביתה מסיימת את האוניברסיטה לאחר שעמדה בבחינות, ואילו אביה השמרני של הצעירה איננו מוכן להשלים עם העובדה שידידה, מי שעומד להיות בעלה, הוא אשכנזי בן אשכנזים. רק לאחר שאותו "שיכנוזי" עומד במבחן, יודע לקרוא את פרשת השבוע בטעמי המקרא, מתרצה האבץ בכל זאת איננו יכול להתאפק ושואל: "מדוע לקונגרס הציוני הראשון לא הזמנתם אף ספרדי או תימני אחד, הא?". רק עם תום ההצגה מבינים את השיר "אהבה ראשונה": "הלכנו בדרך לא דרך/ ובאנו אלייך לכאן/ הלכנו בדרך לא דרך/ עני ועשיר וקבצן/ כולנו ביחד אלייך/ אלייך תמה אהובה/ כולנו ביחד אלייך/ כי את אהבה ראשונה"…

וחוץ מזה הכל בסדר
נובמבר 1975

במחזה "וחוץ מזה הכל בסדר" של סדנת תיאטרון שכונת התקווה לא מסתפקים בהומור "סתם", אלא בהומור או סאטירה בנושאים מן החיים, מן החדשות, מן הפוליטיקה. צוחקים על המצב הכלכלי, קליטת עלייה והפער העדתי – כפי שבא לידי ביטוי בריאיון שעורכת העיתונאית (עפרה חזה) עם בני השכונה.

ה"עיתונאית" אומרת: "שלום. אני מהרדיו. אתם מהשכונה? אתם לא נושכים? אתם לא דוקרים? אה, אתם מסכנים. אני למדתי באוניברסיטה שאתם מסכנים. כמה ילדים יש לכם בבית? אתם מדברים עברית בבית? האם אתם קונים במכולת בכסף עברי? האם אתם שומעים מוסיקה, או סתם צלילים לוואנטיניים? איך אתם נושמים – מעליל או מלרע? האם אתם עושים ילדים בכוונה שיחיו מן המיסים של אבא שלי, או שאתם עושים ילדים סתם כך מחוסר מעשה? האם חגי ישראל מוכרים לכם? האם בתי הסוהר מספיקים לכם?"

שיר השירים בשעשועים
נובמבר 1977

מדוע כתב שלמה המלך, החכם באדם, דברים היוצאים מנפש מרה כ"מוצא אני מר ממוות את האישה"? ואחרי כן – "הבל הבלים – הכל הבל"? בכל אשמה "שאפה" אחת, בת שכונת עוני בירושלים. אלף נשים היו לשלמה, והוא לא ידע שובעה. נפלו עיניו על ה"שאפה" – אגב, שמה שולמית – וראה שהיא יפהפייה. אך אבוי, שולמית לא רצתה בו. ליבה היה נתון לאחר, מי שכונה בשכונה "הרועה בשושנים".

זהו, על רגל אחת, סיפורה של ההצגה המוסיקלית "שיר השירים בשעשועים", של סדנת תיאטרון שכונת התקווה.
אך לא סתם אגדה נחמדה היא "שיר השירים בשעשועים". שולמית (אותה משחקת עפרה חזה, שהשתחררה לא מכבר מהצבא) לא השיבה אהבה לשלמה, ולא רק מפני שכבר היה לה חתיך משלה. גם הפער החברתי הטריד אותה מאוד. בת שכונת העוני שנחטפה לארמון יצאה מכליה בראותה את הפאר וההדר שמשפיעים העשירים על עצמם. וזאת, בהשוותה אותם למצב בשכונת מגוריה ושכונות עוני אחרות שהוזנחו ונשכחו על ידי המושחתים-בזבזניים מן הארמון. מעת שנחטפה לארמון, מעלה שולמית בכעס את בעיית הפער בין מקום מגוריה לבית המלך, ומתריעה על הזנחת בעיית הכלכלה והפנים של עם ישראל.

מופעי סולו

בסוף שנות ה- 70 הפכה עפרה חזה לזמרת סולו, ואז העלתה שלושה מופעים משל עצמה: "פיתויים" (1982), "מלכת הקסמים" (1984) ו"עפרה חזה על הבמה" (1986). לאחר צאתה לחו"ל, העלתה עפרה מופע אחד: "אצבע אלוהים" (1992).

פיתויים
ספטמבר 1982

לאחר צאת האלבום "פיתויים", באמצע מאי 1982, החלה עפרה לעבוד עם המעבד אלדד שרים על הפקת מופע חדש הנושא את שם האלבום. כל צדדיה המופנמים יותר של עפרה באו לידי ביטוי בתוכנית הזו. היא שרה בה על אמונה, אהבה, תקוות יומיום. אך בו בזמן מתגלים בה גם כישוריה כשחקנית, קומיקאית, חקיינית. עפרה למדה לעמוד על הבמה מול מאות ואלפים, ולדבר ישר אל ליבם. נוצר חשמל והקהל אהב אותה. מישהו מהמבקרים אמר "כריזמה של בתוליות ויופי".

עד אז הופיעה עפרה רק בהופעות קצרות, פעמים רבות עם פלייבק. "עכשיו", היא אומרת, "אנשים שיקנו כרטיסים יבואו לראות אותי – שעה וחצי של עפרה חזה על הבמה! עד היום לא חשבתי שאפשר לעשות ערב משני תקליטים. עכשיו, כשיצאתי עם תקליט שלישי, יש לי מספיק חומר לבחירה. אני יודעת שלא אאכזב את מאות המעריצים הפונים אלי ורוצים לראות אותי בערב היחיד".

המופע "פיתויים" רץ כשישה חודשים, ונחל "הצלחה משגעת", כדבריה. למרות ההצלחה של המופע, היא נאלצה להשבית את לוח ההופעות בגלל לחץ העבודה על תקליטים חדשים וההכנות לקדם-אירוויזיון. "המופע נתן לי הרגשה שעם ישראל אוהב אותי באמת", אמרה עפרה. "העובדה שבאים וקונים כרטיסים, וממלאים אולם כדי לראות את עפרה חזה. הזכייה ב'קדם' השלימה לי, כמובן, את השנה הטובה שהייתה לי".

מלכת הקסמים
דצמבר 1984

בחנוכה תשמ"ד, סוף דצמבר 1984, יצאה עפרה במופע חדש – "מלכת הקסמים". תחילה תכננה עפרה להשתתף ב"שירוויזיון לילדים" שהפיק באותה תקופה המפיק פשנל, כפי שעשתה בכל שנה מאז ביטלו השניים את החוזה ביניהם, מתוך הכרה עמוקה לעזרתו, ולמרות שלא הייתה מחוייבת לו. רק לאחר שזה אמר לה, שאין בכוונתו להעלות מופע לחנוכה באותה שנה – החליטה עפרה לצאת במופע משלה.

במופע החדש שרה עפרה 22 משיריה לצד 10 רקדניות וצמד הקוסמים צ'יקו ודיקו. הכרטיסים להופעות הבכורה, שנערכו בקולנוע ת"א ובבנייני האומה בירושלים, נמכרו מראש. "זו לא חלטורה, למרות שזה מה שאנשים שונים ניסו להפיץ", אמרה עפרה. "זהו מופע שתוכנן ברצינות, והקהל מקבל בו את עפרה שהוא אוהב. ועדי עובדים ומוסדות קנו הופעות שלי מראש, וכבר רכשו 12 מופעים לפורים. אני מודה שאילו פשנל היה עושה בחנוכה את האירוויזיון שלו, הייתי נענית לו, כיוון שרק עם פשנל אני מוכנה לעבוד. זה איש שאני מעריכה ואוהבת. ברגע ששמעתי שהוא לא עושה השנה מופע לילדים, ידעתי שאעשה לבד".

עפרה חזה על הבמה
אוקטובר 1986

באוקטובר 1986 העלתה עפרה את המופע החדש, "עפרה חזה על הבמה". האלבום אמור היה להיות המשך לאלבום החדש שהוציאה עפרה כחודשיים קודם לכן, "ימים נשברים". ואכן, המופע היה שונה מקודמיו.

"עפרה חזה על הבמה" נחשבה להפקת ענק בקנה מידה ישראלי ואירופאי. עפרה הלכה על הצליל העכשווי במרחב הפופי. גם השירים מהאלבומים הקודמים קיבלו כעת עיבודים חדשים, מודרניים יותר.

צדי צרפתי, מפיק המופע, רצה חגיגת פופ גרנדיוזית, המון כניסות ויציאות של עפרה, מגוון שמלות ומחוות לקהל. יזהר אשדות שעל הניהול המוסיקלי רצה צליל דיסקו עדכני בקצב מסחרר, והשיג את התוצאה עם 6 נגנים, מסה של צליל מסונתז ושלוש זמרות רקע מלוות. לראשונה החלה עפרה גם לרקוד ולשחק בהופעה: "הפעם אני לא רק שרה את השירים, אני גם משחקת אותם. מתכוונת לכל מילה שאני שרה".

והביקורות – מהללות! "עפרה מביאה את הבידור המקומי לעידן חדש", כתבו באחד העיתונים.

המופע היה הפקה עצומה, עם טונות של ציוד, אך בשל מחסור במקומות מספקים להופעות בסדר גודל כזה בישראל, הופיעה עפרה בעיקר בת"א.

המופע הופסק לאחר 4 חודשים, כאשר עפרה החלה להיערך להופעות בחו"ל.

Finger of God
1992

"אני אוהבת לעשות קונצרטים, אצלי אין פלייבקים", אמרה עפרה. "היה חשוב לי לדעת מי הקהל האמיתי שלי. וזה מה שעשיתי בסיבוב ההופעות באמריקה במארס-אפריל, ללא יחסי ציבור, עוד לפני ש'קריה' יצא בארה"ב. קראתי לסיבוב 'אצבע אלוהים'. עם הלהקה שלי, חמישה נגנים. כמה מועדונים בשביל חימום, ארבע פעמים 'סולד אאוט' ב'בוטום ליין' בניו-יורק, ואולמות של 1000-1500 מקומות, בד"כ מלא. במיניאפוליס הופעתי בערב האוסקר, כשבאותו יום U2 הופיעו באצטדיון המקומי, ואנחנו באולם של 1800 איש. מכרנו 1200 כרטיסים, לא האמינו לנו שזה קרה".