קראתי השבוע באיזה עיתון ריאיון עם עובדים ממגזרים שונים במשק, שבסוף כל חודש הם רואים את פרי עמלם בצורת תלוש משכורת. אותו עיתונאי ניסה לדובב, לשאול ולהבין מה הם עושים ואיך הם מתייחסים אל תלוש המשכורת.
התשובות היו, כצפוי, מגוונות. רק לאחד היה מענה מקורי: "אין לי תלוש משכורת. אני שורף אותו". כל-כך זועם וכל-כך חסר אונים מול תלוש המשכורת שלו, המסכם בשורה קצרה אחת את הסך הכולל של כל פרי עמלו החודשי, סך כולל עלוב ומדכא.
מזלנו הוא, שהכעס והשריפה מתפרצים אל תלוש המשכורת העלוב, כאילו בו האשמה. ליבי לתלוש המשכורת השרוף, התלוש מן המציאות של בעליו. מה הוא אשם? מה היה קורה אם השריפה הייתה פורצת לכיוונים אחרים, אל הרחובות? אל ההמונים?
אבל מה – עם חכם אנחנו, סבלנים ולמודי סבל, ויודעים להוציא את הכעס תמיד לאפיק לא מזיק.
כבר סיפרתי כאן על שם טוב לוי, מוסיקאי מחונן, שמצליח להצחיק אותי לעיתים קרובות. אם כן, שם טוב, שעניינו ומעייניו רק באקורדים ובמוסיקה, טוען כבר הרבה זמן, שהוא אינו מבין דבר בכלכלה. הוא מחבר אחד לאחד ומנסה להבין עניין מתוך עניין.
למשל, הוא אומר, כשיש הפגנות מביאים שוטרים. כשעובדים מפגינים מול הכנסת על שכר ירוד או על פיטורים, מביאים שוטרים שישמרו על הסדר, כאילו שלשוטרים האלה יש משכורת מעולם אחר. העובדים מוציאים את כל העצבים שלהם בשאגות ובצעקות ובמחאות, והשוטרים צריכים לסבול בשקט. אז מה הפלא שמפעם לפעם תופס איזה שוטר עצבני איזה אזרח רגוע ומוציא עליו את הקריזה שלו? זה אומנם לא חוקי, אבל זה חיוני לשלוות הנפש העצבנית.
– ומה אתה אומר על זה ששורף את תלושי המשכורת שלו?
– אהה… זה חכם. צעד חכם. במקום שהאינפלאציה תשרוף לנו את הלב, שאנחנו נשרוף אותה.